31 אוק 2012
אוקטובר 31, 2012

שיטות בחירות

0 Comment
  1. האזורית רובית – בשיטה זו מחולקת המדינה לאזורים שווי אוכלוסין כמספר המקומות בפרלמנט של המדינה. בכל אזור, מתמודדות כל המפלגות כאשר בראש כל אחת יש את המועמד שלה מאותו אזור. המפלגה שזוכה ברוב רגיל באותו אזור, מועמדה יכהן בפרלמנט במדינה.
    יתרונות:
  • בכל המדינות שנהוגה שיטה זו מספר המפלגות מצומצם ויכולת המשילות טובה יותר.
  • העובדה שתושבי האזור מצביעים עבור אדם ולא רשימה יוצרת מחויבות הדדית וקשר טוב בין הנבחר לבוחריו

חסרונות:

  • השיטה הזו יוצרת מצב שאזרחים רבים שהמועמד שלהם באזור הבחירה לא נבחר, לא מיוצגים כלל בפרלמנט
  • מאחר והנציג לפרלמנט הוא זה שקיבל רוב רגיל באזור, יכול להיות מצב אזרחי האזור לא מיוצגים
  • בשיטה זו עלול להיווצר מצב שהרוב בפרלמנט יותר גדול מהרוב של האזרחים שהצביעו עבור המפלגה
  1. השיטה היחסית רשימתית – בשיטה זו המדינה היא אזור בחירות אחד גדול. בשיטה, זו, הנהוגה בישראל, כל מפלגה מגישה רשימה של 120 מועמדים כחודשיים לפני הבחירות.

חסרונות:

–        ריבוי מפלגות קטנות בכנסת יוצר מצב שמונע קבלת החלטות ועבודת חקיקה טובה. המפלגות הקטנות מהוות הרבה פעמים את לשון המאזניים והן "סוחטות" הישגים מעבר לכוחם היחסי.

  1. השיטה המעורבת – בכדי לאזן בין יכולת המשילות של ממשלה לבין הייצוגיות בכנסת אמצו מספר מדינות את השיטה המעורבת. לפי שיטה זו מחצית חברי הפרלמנט נבחרים השיטה הרשימתית ואילו המחצית השנייה נבחרת בשיטה האזורית רובית. נניח שבישראל יאמצו שיטה זו. יחלקו את המדינה לשישים אזורי בחירה ומכל אזור ישלח לכנסת הנציג של המפלגה שקיבלה הכי הרבה קולות באזור. בנוסף, יחברו את הקולות שקיבלה כל מפלגה בכל המדינה, ואז שישים חברי הכנסת הנוספים ייבחרו בהתאם לכוחה היחסי של כל מפלגה.
הגב