07 ינו 2013
ינואר 7, 2013

המחבוא

0 Comment

הסיפור מתאר דיאלוג בין המספרת, ניצולת שואה, לבין בעל ואישה (גם הם ניצולי שואה) המספרים על המקום בו שהו בתקופת המלחמה. המפגש טעון ומספר על רגשות הדמויות ביחס למלחמה וביחס לדעת האנשים על מהות האדם וחירותו.

מבנה הסיפור

סיפור זה הוא סיפור בתוך סיפור. סיפור המסגרת הוא הסיפור החיצוני שמתייחס לזמן ההווה והסיפור הפנימי הוא הסיפור הכלוא בתוך המסגרת והוא מתייחס לזמן עבר. הסיפור החיצוני מתרחש בנסיעת בני הזוג מהמקום בו שהו בני הזוג בשואה חזרה הביתה אל העיר. הסיפור הפנימי מתרחש בתקופת השואה בכפר בביתם של ה"דודים".

בניגוד לסיפורי שואה רבים, סיפוריה של אידה פינק אינם מתרחשים בגטאות בהוואי הרעב, הלכלוך המחלות והצפיפות. ההפך הוא הנכון – הם מתוארים בציוריות של נופים כפריים, בתחושה ביתית, תיאור מחוזות ילדות שקטים וירוקים, יערות נהרות וגנים. תפקידה העיקרי של כתיבה זו הוא יצירת אירוניה.

ממד הזמן

העלילה מתרחשת בשני זמנים הסטורים, במהלך השואה ולאחריה. העלילה המתרחשת אחרי השואה היא באורך בינוני, אורכו כאורך נסיעה ברכבת, ואורכו לכל היותר כמה שעות. הוא מתרחש במהלך 1948. הסיפור הפנימי מתרחש החל מ1943, הזמן שבו הגבר והאישה מגיעים לבית הדודים, ועד 1945, כשהמלחמה הסתיימה, ומתווספים אליו עוד 3 שנים של תשלום לדודים. סך הכול 5 שנים.

הדמויות

בסיפור מספר דמויות – המספרת, הזוג ברכבת, אישה וגבר בשם אולק וה"דודים" בכפר.

  • המספרת – נקודת המבט של הדמות המספרת היא של מספר עד. היא משתפת אותנו הקוראים בחוויה שחוותה בנסיעה ברכבת כאשר עלה באותו קיץ על מסלול שונה בו התוודעה
  • אולג – שיער שיבה בצדעיו , גבוה, רזה, תווי פניו חדים, תנועותיו עצבניות, מעשן סיגריות, ידיו רועדות, מזיע, מדבר לאשתו בלחש ובתקיפות, מתנצל על הסיטואציה המביכה, קצר רוח, וכשתורו לספר את הסיפור הוא מיד מספר בגבורה איך מיד יסתדרו העניינים, וניתן להבחין בנימת אופטימיות זהירה בדבריו.
  • אשת אולג – האישה מטופחת, לבושה חליפה עדינה, נעליים שטוחות, תנועותיה עצבניות, מבוהלות, מבקשות אחיזה. בוכה, נסערת, כאב מריר נישא בדבריה וניכר שהנושא בוער לה. מתוארת כסנטימנטלית ודרוכה.

אירוע משמעותי בחיי הדמויות – גילויים את המחבוא החדש שנבנה להם על ידי הדודים לאחר זמן רב. אירוע זה מערער את שגרת חייהם, זוהי נקודת השיא של הסיפור.

אמצעים אומנותיים

  1. שם הסיפור – שם הסיפור, המחבוא, משמעותי מאוד. המחבוא הראשון המתואר הוא המחבוא הניתן לאולג ולאשתו בזמן המלחמה, מחבוא שאפשר הצלת חיים, ובצדו התנאי שבסוף המלחמה בני הזוג ישלמו את שכר ההצלה. המחבוא החדש מסמל את הנצחתו האירונית של מצבו הקיומי של היהודי כמי שיזדקק בזמן זה או אחר למקום מסתור. כמי שתמיד יהיה נרדף, כמי שלעולם לא ישתחרר ויותר מכך – את העובדה שהיהודי הוא זה שיממן את מחבואו.
  2. סמלים
  • היער – מסמל את הכניסה את התחום האפל, החשוך שבו התרחשו דברים נוראיים "הרכבת נסעה.. ובקצה היער צצו…פתאום צצו ופתאום נעלמו מאחורי ענן העצים הכהה…"
  • הכפר – מסמל את המחבוא של הזוג, את השואה. לעומתו העיר מסמלת את התקופה שאחרי.
  • הרכבת – מסמלת את המסע שעברו הזוג מאז השואה, מסע שלא שינה מאום מבחינת הרגשת הפחד שלהם. הרכבת היא משמעותית משום שהיא מתקשרת להסעות היהודים למחנות ההשמדה.
  1. דימויים – לאורך הסיפור כולו מוצגות תחושות הדמויות בעזרת דימויים. לדוגמא, "נראו כמו יצורי פרא", "בלקיקה כמו כלבים", "בכינו כמו ילדים" וכו'.
  2. מוטיב הפחד – מתבטא במנוסה, תנועות עצבניות, לחצים, פחד לעלות לרכבת שמגיעה חזרה לעיר, בכי האישה ועוד.
  3. שמות – רק שמו של אולק ידוע לנו, שם גלותי. כינוי נוסף הוא הדודים. למרות שהם אינם בני משפחה, ולמרות שהם גובים כסף תמורת ההצלה, הם זוכים לכינוי "דודים". המטרה להדגיש את הניגוד החריף בין דוד שהוא בן משפחה, לבין אדם שגובה כסף על הצלת חיים.
  4. ניגודים

א.      בין היער לעיר – היער אפל, חשוך ומייצג את העבר אל מול העיר שמייצגת את ההווה החדש של בני הזוג. לאחר נקודת השיא (גילוי המחבוא החדש שנבנה על ידי הדודים) הרכבת נוסעת פתאום מהר, מתקרבת אל העיר, השמיים מתבהרים והבתים מתוארים כמוגנים. ניגוד זה מבטא את השוני בין מקום התרחשות הזוועות לבין המקום של ההווה, המוגן.

ב.      בין בית מגורים למחבוא – הבית החדש של הדודים כולל חדר מגורים, חדר שינה, מטבח וחדר נוסף. לעומת זאת המחבוא שהוקצב ליהודים ללא חלון, ללא דלת, חשוך.

  1. אירוניה – כאשר נוצר פער בין שני פרמטרים – הגלוי והנסתר. לדוגמא –

א.      תיאור המקום שאליו עומדים להגיע – "בית, גן מסביב, עגלה שרופדה יפה" "הבקתה שתחמם את הלב כאילו חוזרים למחוזות קסומים", כאשר בעצם שבים לזיכרונות מהתופת.

ב.      הספר שקוראת המספרת – הוא על הכיבוש, בעוד אולק ואשתו חוו זאת על בשרם יוצר אירוניה.

ג.       ההודעה על סיום השואה – לא משמחת את אולק ואשתו למרות שחיכו לכך.

  1. סיום הסיפור – הסיפור מסתיים במנוסתם של בני הזוג. יש בכך משום מסר על היהודי הנרדף, על היותו לא בטוח ומפוחד. דבר זה אינו רק פרי דמיונו של היהודי אלה מקבל גושפנקא במעשי הדודים. התקווה הגדולה על הלקח שנלמד מהשואה מפנה את מקומה בסוף הסיפור לא רק לחשש מהישנותה אלא גם להבנה המצמררת שהישנותה אפשרית והגיונית.
  2. מטרת הסיפור – תיעוד תחושות של ניצולים. הסופרת, אידה פינק, עבדה ביד ושם וגבתה עדויות מניצולים. כמו כן, חוותה את השואה על בשרה. מטרת הסיפור להעביר מסר ביקורתי ומחאתי על מצב היהודים גם אחרי שהשואה הסתיימה.
הגב