מבוא

יש הבדלים גדולים בצורה שבה אזרחי מדינת ישראל היו רוצים לראות כאופי של המדינה מבחינה דתית, מבחינה לאומית ומבחינה אזרחית. הפלורליזם במדינת ישראל יוצר בחברה הישראלית גישות שונות לאופי אותו היו רוצים לראות במדינה. הגישות נמצאות על רצף מגישה לא דמוקרטית שרואה את ישראל כמדינת הלכה יהודית דתית ולא דמוקרטית ועד גישה שרואה את מדינת ישראל כמדינת כלל אזרחיה מבלי לתת עדיפות ללאום מסוים.

מדינת ישראל כמדינת התורה

גישת מדינת התורה היא הגישה היחידה שאינה דמוקרטית, אינה ציונית והיא מתייחסת לעם היהודי כקבוצה אתנית עם זהות דתית בלבד שלפיה המדינה אמורה להתבסס על ההלכה היהודית בלבד.

מאחר וגישה זו לא רואה במדינה כלום פוליטי בכלל, היא גם אינה מכירה בחוקי המדינה, ובכלל זה חוק השבות.

מדינת ישראל כמדינה יהודית דתית לאומית

בגישה זאת תומכים אזרחי מדינת ישראל הנכללים במה שנקרא "הציונות הדתית". כינוי אחר לקבוצה זו הוא "חובשי כיפות סרוגות" או "חניכי בני עקיבה" ו"תושבי הקיבוצים הדתיים".

בעבר הייתה מפלגה שהייתה מזוהה עם הגישה הזו בצורה ברורה, וגם היום יש. בעבר קראו לה המפדל – המפלגה הדתית לאומית. על בסיס המפלגה הזו קמה מפלגת הבית היהודי בראשות נפתלי בנט. ההבדל בין המפלגות הוא שהמפלגה של נפתלי בנט נוטה יותר לימין הפוליטי בעוד מפד"ל היו קרובים למרכז.

הגישה היא ציונית יהודית ודמוקרטית. תומכי הגישה מכירים במדינת ישראל ורואים בלאום היהודי כמגשים הקמת המדינה או כסימן להתחלת הגאולה. הם היו רוצים שרוב החקיקה במדינה תהיה ברוח המשפט העברי, אולם הם אינם רואים זאת כתנאי בל יעבור, כמו שרואה הגישה הקודמת. הם מוכנים לפשרות עם הציבור החילוני ברוח הסכם הסטטוס קוו.

הגב